שינוי הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו

בעבודה עם קלפים טיפוליים למשל אנו יכולים לבחור בשני סיפורים שונים במהותם לאותה כותרת:

סיפור אחד על זריעה שלא נבטה וסיפור אחר של זריעה שנבטה
סיפור שבו אני רוצה וסיפור אחר שבו אני מרצה
האופציה להתבונן ולספר סיפור שונה מזה שאני מספר לעצמי שוב ושוב, מאפשרת לי  להתבונן בסיפור שאני מספר לעצמי רוב חיי, מבלי להפכו לחלק מהזהות שלי, חלק מאמונות היסוד – המחשבות שלי הן על פי רוב תוצר של סיפור שנמכר לי :  על ידי ההורים, חברה, משפחה או בילדותי, הסיפור מבלי שאשים לב, חוזר על עצמו ורק בו אני מבחין ולכן אני  מספר לעצמי אותו שוב ושוב וגם  מחזק אותו מבלי משים ולעיתים אף מזמן אותו – אבל אני יכול להתבונן באותו סיפור שוב, הפעם בלי לשפוט אבל גם בלי להזדהות, להיזכר שהיו גם סיפורים אלטרנטיביים ושונים לסיפור זה,  וכך בהדרגה אני יכול להפחית את כמות המחשבות שהן תוצר של אותם סיפורים:

לדוגמא: זה לא הולך להצליח מחר,
והסיפור שאני מספר לעצמי ודבקתי בו כל חיי: אף פעם זה לא מצליח.

הסיפור האלטרנטיבי: זיכרון של סיפור אחר – סיפור שבו כבר השגתי,  הצלחתי פעם פעמיים, בעבר
המחשבה – הסיפור החדש שלי: יש לזה סיכוי להצליח שוב
חג חנוכה שמח ומואר. 

https://www.youtube.com/watch….

טיפול במשברי פרידה

אני מסירה את הכובע בפניכם

אני מסירה את הכובע בפני אותה אישה מבוגרת וכפופה הפוסעת באיטיות ברחוב. ידה הימנית תומכת בגבה להקל את עומס וזרמי כאב פריצת הדיסק, אצבעות ידה השנייה מאדימות מכובד משקלן של שקיות הפלסטיק העמוסות מזון בדרכה לתחנת האוטובוס להביא אוכל לבני משפחתה.

אני מסירה את הכובע בפני אותה האם שבשארית כחותיה קמה ממיטתה בשביל לשחק מעט עם בנה בן החמש, לחייך, לחבק וללטף לנסות להתעלם ולו לרגע מריח הכימו,ההקאות והכאב

אני מסירה את.הכובע בפני כל אלו שקרסה נפשם, אבל ממשיכים להתעקש לנסות לטעת באחרים תקווה, נחמה וחמלה.

אני מסירה את הכובע בפני הציניים, המיזנטרופים, העצובים, הכועסים והמיואשים שבפינה סמויה, נסתרת מעין בליבם השבור קיימת חלקה קטנה, לא מעובדת, המחכה לדישון וזריעת נבטים חדשים של תקווה ואהבה.

אני מסירה את הכובע בפני תעצומות הנפש של בני האדם.

שקופה

בסופר מסתובבת אישה מבוגרת, מטפחת אדומה לראשה. גוררת בכבדות רגליים בשרניות, משורגות ורידים, נתונות בכפכפי עץ חומים

בתור לבשר היא נעמדת מאחורי.. היא נפנת אלי ומדגדגת קלות בכתפי. אומרת לי משהו ברוסית. נו פרוסקי. אני ממלמלת במבוכה. לא מעיזה להביט בה. נועצת עיני בנקניקים האדומים שמעבר לזכוכית. היא מתעקשת על משהו. ממשיכה לדבר. מצביעה עלי ואחר כך על הבשר. מתחננת. דמעות נקוות בעיניה. אני מחפשת מישהו שדובר רוסית. לוקחות לי חמש דקות למצוא. המתורגמנית אישה מטופחת וחייכנית מסבירה לי שיש מבצע שעל כל קניה במאה שקלים מקבלים עוף בחמישה עשר שקלים. לאישה המבוגרת יש 15 שקלים בארנק. היא מסתובבת בסופר שעות ומחפשת אנשים שיסכימו לעזור לה: כשהם קונים במאה שקלים היא תתן להם 15 שקלים עבור העוף. אף אחד לא מסכים. כולם רוצים לנצל את המבצע בעצמם ולקבל את העוף ב 15 שקלים לעצמם. ככה היא מסתובבת בסופר במשך שעות. מתחננת לעוברים ושבים שממהרים לקופה בעגלות עמוסות. היא לא צריכה נדבות, היא תשלם להם עבור העוף מה שצריך, אבל אנשים לא מבינים אותה, מתרגזים. מה היא נטפלת אליהם הזקנה הזאת. כשהם מצליחים להבין הם מבקשים לנכס את המבצע לעצמם.

אנחנו הולכות יחד לקופה והיא עוזרת לי להכניס את הקניות לשקיות. הקופאית נותנת לה את העוף הנכסף. אור נדלק בעיניה והיא ממלמלת מילות תודה ומוציאה 15 שקלים ורוצה לתת לי. אני מסרבת והיא נעלבת. אנחנו מתפשרות על חמישה שקלים.

אני יוצאת מהסופר עם השקיות. מכניסה הכל למונית, נהג המונית מעיר לי שאני חולמת. אני שותקת. לא מספרת לו שאני עדיין רואה אותה בעיני רוחי. מתרוצצת במשך שעות בסופר ומתחננת לאנשים שיעזרו לה לממש קניה של עוף ב 15 שקלים כדי שתוכל להביא הביתה.