הסיפור שלי

שמי שיר, מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית, ברוח עמיתים וספקית "עמיתים"  פרדס חנה וחדרה, למדתי תרפיה בכתיבה והנחיית קבוצות כעת לומדת אימון וטיפול באמצעות  כלים השלכתים ומטאפורים וקלפים טיפוליים.

בחרתי בלימודי להתמחות בעיקר בתמיכה  וליווי נשים המתמודדות עם משברי גירושין

הנחתי סדנאות שונות בינהן סדנאות למתמודדים עם פגיעה נפשית, דיכאון או  משברי חיים,  סדנאות לאמהות ובנות, סדנאות למתגרשים והורים יחידניים ועוד.

בדצמבר 2008 אירע מהפך גדול ששינה את כל חיי ועולמי. הייתי בודדה מאוד לאחר גירושי, חיפשתי כל כך אנשים חדשים בסטטוס של  שעברו את משבר הגירושין  ומכירים את התחושה של לחיות ולגדל ילדים לבד במשפחה חד הורית ללא תמיכה כלכלית או רגשית.(הפייסבוק אז היה בחיתוליו), אם אין אז מקימים. הקמתי את הלב (הורים לבד – ביחד), הרשת החברתית למשפחות חד הוריות, הורות עצמאית וגרושים גרושות, מונה כיום כ 15,000 חברים, הרשת מתמחה באירגון אירועים וטיולים להורים גרושים ומאפשרת תמיכה קהילתית.

כשמונה שנים ניהלתי רשת חברתית המונה עשרות אלפי אנשים, חוויתי, צפיתי וליוויתי אנשים רבים  באתר שחוו משברים נפשיים בעקבות גירושין מחיים של בדידות, קשיים כלכלים ורגשיים, חרדות ואף דיכאון לפריחה, שגשוג ויצירת חיים חדשים ולעתים קרובות גם לזוגיות חדשה וטובה יותר.

בתחילת שנות הארבעים חוויתי אני עצמי  דיכאון עצמתי. זו הייתה אחת התקופות המפחידות ביותר בחיי. לא היה לי ברור שאצא מזה, בדרך מופלאה מצאו חברי רשת אתר הל"ב את הדרך להחזיר לי עבור כל השנים שבהם אני נתתי עבורם. בניגוד לאחרים היתה לי זכות גדולה. לא הושארתי רגע אחד לבדי בתקופה זו. וחלק גדול מהשיקום שלי נובע מהזכות שניתנה לי לבקש עזרה מהאנשים הנפלאים שאני עצמי ליוויתי לאורך שנים לאחרי גירושיהם.   חלק מאותם אנשים מלווים אותי עד היום והפכו לחברי הנפש הקרובים ביותר שלי ולחברים באש ובמים. בורכתי.

באותה תקופה לא הבנתי מה קורה לי, שהיתי בעלטה במשך חודשים – שמעתי את חברי קוראים לי לצאת אליהם,  שמעתי את קולה של  בתי קוראת לי לחזור לאור.  כל כך רציתי  להיות  שוב אותה האם והאישה שהייתי קודם, ולא הבנתי איך ואיפה מוצאים את  מתג האור בחושך שהקיף אותי.

בדיעבד אני יכולה לומר שאחרי  שסיימתי להילחם בדיכאון: לפחד ממנו, ולכעוס עליו שהגיע כך פתאום, הבנתי שהיה מורה הדרך הטוב ביותר  שלי: מורה אכזרי קשה, מפחיד ואף נוקשה, אבל לולא הוא, לעולם הייתי מעזה לצאת מאזור הנוחות שלי לדרך החדשה  שכל כך רציתי להתחיל ללכת בה. השביל שבו אני פוסעת היום. השביל שהבטתי בו מאז ומתמיד בכמיהה ומרחוק ומבלי להעז להתחיל ולפסוע בו באמת .

אז אם אתם אנשי חלומות כמוני, אף פעם על תותרו עליהם. הם שם מחכים לכם שתגשימו אותם.

"גם המסע הכי ארוך בעולם, אמר פעם המנהיג הסיני דאו צ'ה "מתחיל בצעד אחד קטן". אשמח להיות זו שתזכה ללוות אתכם בצעד הקטן הזה בדרך שתבחרו בה לסיפור החיים החדש שלכם. .

באהבה גדולה

שיר